המסדרונות של המחלקה האונקולוגית בבית החולים הדסה עין כרם הם בדרך כלל מקום שקט. שקט מדי.
זהו שקט של פחד.
שקט של אנשים שקיבלו את הבשורה המרה מכל, ומרגישים שעולמם חרב עליהם.
באוויר עומד ריח חריף של חומרי חיטוי, מעורבב עם ריח של ייאוש.
אבל בחדר אחד בקצה המסדרון, הכללים היו שונים.
מתוך החדר הזה בקעו קולות מוזרים.
לא בכי, לא אנקות כאב, אלא... צחוק.
צחוק פרוע, מתגלגל,
צחוק שמרעיד את הקירות
הרופאים שעברו במסדרון הרימו גבה. האחיות חייכו במבוכה.
בתוך החדר הזה שכב הרב קלמן גולדשמידט.
הגוף שלו היה מחובר לצינורות, הרעלים של הכימותרפיה זרמו בדמו, אבל הנשמה שלו רקדה.
כשרבי קלמן קיבל את הדיאגנוזה, הרופאים היו סקפטיים.
המצב היה קריטי. הגידול ("האורח", כפי שרבי קלמן כינה אותו) ישב בגופו זמן רב.
כל אדם נורמלי היה נופל לדיכאון. זהו מנגנון טבעי: הגוף חולה, הנפש מתכווצת.
אבל רבי קלמן, תלמיד מובהק של רבי נחמן מברסלב, החליט באותו רגע החלטה אסטרטגית ששינתה את כל התמונה.
"קלמן, הרי כל המחלות באות מקלקול השמחה. העצבות היא המזון של הסרטן. היא 'ג'אנק פוד' לנשמה. אם אני אהיה עצוב עכשיו, אני בעצם עוזר למחלה להרוג אותי. אז מה התרופה? התרופה היא לעשות דווקא. התרופה היא לצחוק"
הוא לא צחק כי היה לו מצחיק.
הוא צחק כי הוא רצה לחיות.
באחד הראיונות המפורסמים איתו (מתוך הסרט "מבט"), הוא מישיר מבט למצלמה ואומר משפט שמצמרר כל בן תמותה:
"אני אומר למלאך המוות:
אתה בסך הכל 'סבל'. אתה פורטר.
אתה רק מעביר אותנו דירה מעולם אחד לעולם אחר.
אז למה שאני אפחד ממך?
אני צוחק עליך!"
זו לא הייתה הדחקה.
רבי קלמן ידע בדיוק מה מצבו.
הוא פשוט הבין שהפחד הוא האויב מספר אחת של המערכת החיסונית.
איך מנצחים את הפחד?
איך מייצרים ודאות בתוך חוסר ודאות מוחלט?
רבי קלמן המציא "פוליסת ביטוח" גאונית.
הוא סיפר:
"עשיתי הסכם עם הקב"ה. קיבלתי על עצמי ללמד את ה'דף היומי'. המחזור של הדף היומי נמשך שבע וחצי שנים. אמרתי לריבונו של עולם: 'אבא, אני התחייבתי ללמד דף כל יום. אתה חייב להשאיר אותי בחיים לפחות שבע שנים כדי שאסיים את המחזור. חתמנו?'"
והוא מוסיף בחיוך שובב:
"ואמרתי לחברים שלי – אל תלמדו מהר!
תמרחו את הזמן!
שייקח לנו 14 שנה!"
ההומור הזה, היכולת להפוך את המוות ל"ביזנס" ולמשא ומתן משעשע עם הבורא, נתן לו כוח לקום מהמיטה בבקרים שבהם רוב החולים לא מסוגלים לפתוח עיניים.
הוא חי מדף לדף, מחיוך לחיוך.
בקבצים המדעיים, מצאנו את ההסבר הפיזיולוגי למה שרבי קלמן עשה באופן אינטואיטיבי.
כשאדם צוחק צחוק עמוק (Belly Laugh), הסרעפת שלו עולה ויורדת במהירות. הריאות מתמלאות חמצן.
רבי קלמן היה קורא לזה "ג'וגינג פנימי" (ריצה פנימית).
"אני לא יכול לרוץ בחוץ,
אז אני מריץ את האיברים בפנים"
המדע מאשר:
הצחוק מפעיל את מערכת הלימפה, מסלק רעלים, ומזניק את רמת האנדורפינים במוח.
האנדורפינים הם משככי הכאבים הטבעיים של הגוף (חזקים פי כמה ממורפיום).
במילים אחרות:
החיוך והצחוק הם לא "מטאפורה" לריפוי.
הם הריפוי עצמו
הם הכימותרפיה הטבעית שהגוף מייצר, ללא תופעות לוואי.
רבי קלמן לא שמר את התרופה לעצמו.
הוא היה מעביר סדנאות לחולים אחרים.
הוא היה אומר להם: "תסתכלו על הצרות שלכם מלמעלה. תהפכו את הטרגדיה לקומדיה".
הוא היה לוקח את הסיטואציות הכי מביכות וכואבות של חולה – הקרחת, הבחילות, חוסר האונים – והופך אותן לבדיחה.
"תראו איזה יופי", הוא היה מצביע על הראש הקירח שלו, "חסכתי כסף על שמפו! אני קם בבוקר והשיער כבר מסודר!".
הוא לימד אותנו שהומור הוא כלי הנשק של החלש מול המציאות החזקה.
כשאני צוחק על המצב, אני משתחרר ממנו.
אני כבר לא "קורבן" של המחלה, אני ה"צופה" שמשועשע ממנה.
רבי קלמן גולדשמידט החזיר את נשמתו לבורא, אבל הוא השאיר לנו צוואה בוערת.
הוא נהג לומר:
"אנשים מחכים שיקרה משהו נורא כדי להתעורר על החיים שלהם.
למה?
למה לחכות למלאך המוות כדי להתחיל לשמוח?"
המסר שלו אלינו, האנשים ה"בריאים", הוא חד:
יש לכם רגליים עובדות? יש לכם אוויר בריאות? אתם לא מחוברים למכונות?
אז למה אתם בוכים על פקק תנועה? למה אתם כועסים שהקפה נשפך?
תחייכו! תרקדו! תטרפו את החיים!
החיוך הוא לא זכות; הוא חובה קדושה.
הוא הדרך שלנו להגיד לבורא עולם: "תודה שנתת לי עוד יום".
רבי קלמן לימד אותנו שגם כשעומדים על סף התהום, יש לנו שתי אפשרויות:
אנחנו יכולים ליפול לתוכה בבכי.
ואנחנו יכולים לפרוש כנפיים של חיוך ולעוף מעליה.
הוא בחר לעוף.
והוא מזמין גם אותנו להצטרף לטיסה.
רבי קלמן הוכיח לנו שהחיוך הוא לא רק "כלי" לימים טובים.
החיוך הוא נשק ההישרדות בימים הקשים ביותר.
החיוך הוא הכימותרפיה של הנשמה
תרופה טבעית, עוצמתית,
שהגוף מייצר בעצמו
אל תחכו למלאך המוות כדי להתחיל לחיות
תתחילו היום. תתחילו עכשיו.